רגעי קסם

פנינה אורן – מתנדבת מזה 3 שנים אצל 3 משפחות

מלאכת יד ושירה

המטופלת שלי, ב., הייתה אמנית בעברה, רקמה וילונות ומפיות וסרגה סוודרים מיוחדים ולכן החלטתי לפעול איתה בעבודות יד. מאחר שלסריגה ולרקמה לא רצתה לחזור' החלטתי ליזום עיסוק בהדבקת מפיות על צלחות ובקבוקים מזכוכית ובהמשך בהדבקת פוסטרים על עץ. הבאתי את החומרים הדרושים: צלחת זכוכית, מפית ודבק והמטופלת שלי אהבה זאת מאוד. בתה, שהתרשמה מהפעילות שלנו, דאגה בהמשך לכל החומרים. את התוצרים – פרי העשייה המשותפת שלנו – חילקה בין בנותיה וחלק בחרה להשאיר לתצוגה על המזנון ועל קירות הבית; היא הייתה גאה מאוד.

ב. גם אוהבת מאוד לשיר בעברית וביידיש, למרות היותה יוונייה. הבאתי טייפ עם קלטות של שירים בעברית, שרנו ביחד והיא ידעה את מילות השירים.

עליי לציין, שבמהלך המפגשים בעלה שיתף פעולה ותמיד שמח לבואי; נפרדתי ממנה – ואני מקווה שתמשיך לעסוק ולפעול באמצעות היכולות שעדיין עימה. שיתוף הפעולה עם המשפחה במהלך המפגשים, תרם לאווירה הכללית ולסיכוי שההפעלה תמשיך אחרי עזיבתי.

האדם החברותי והשמח

י., מחא כפיים כל עת שהִגַעתי למפגש עימו ונהג להחמיא לי כמה אני יפה; כמובן שהשבתי לו שגם הוא יפה. נוצרה בינינו כימיה נפלאה. י. הסכים תמיד לעשות כל מה שהִצעתי. גם המטפלת המסורה שלו, שיתפה פעולה בכל פעילות שביצענו. היה לו חשוב שאוכל ואשתה כדי שיהיה לי כוח לעבוד איתו (כך היה אומר); עסקנו במגוון פעולות: גזירה, צביעה, הדבקה, קיפולי נייר ועוד. י. אהב גם פעילות גופנית, כולל משחקי כדור; כמזכירת ספורט לגימלאים, השתמשתי בידע שלי  והפעלתי אותו בהתאם ליכולות שלו.

אני יודעת, שהמטפלת שלו ממשיכה לפעול איתו באמצעות ערכת "פעילות לבריאות", כפי שנהגתי לעשות וזה מחמם לי את הלב, כי אני יודעת כמה עונג זה גרם לו.

"על כוס קפה" או "הפגישה הנכספת"

ר. שוכב כל הזמן על המיטה בסלון; אינו מדבר וכמעט שאינו מגיב. מהביקור הראשון הצלחתי להקימו מהמיטה, בזכות מחמאות שנתתי לו. מאז, הוא ואשתו מחכים לי מידי יום שני בשעה 16:00 לכוס קפה שחור בליווי עוגיות, מעשי ידי אשתו. למרות שר. במצב מתקדם של המחלה ועם רצון "שואף לאפס", במפגש השבועי שלנו הוא מסכים להתרומם מהמיטה, לשבת על כיסא, להתקרב לשולחן ולעסוק בעבודות קלות דוגמת: גזירה מעיתונים צבעוניים, השחלת חרוזים, צביעה בחוברת. לאחרונה גיליתי שהוא אוהב קלפים; אז שכנעתי אותו ללמד אותי לשחק רֶמִי ו… הוא אפילו ניצח אותי בחלק מהמקרים.

מזל טוב כהן אני פעילה בפרויקט "פעילות לבריאות" כבר שנתיים. למדתי הרבה וזכיתי לתרום.

"לשַמֵחַ אותה"

ברצוני לספר על מטופלת שהייתי מבקרת. הביקורים אצלה הסבו לי סיפוק, מכיוון שהרגשתי שאני מביאה לאישה זו שמחה ומוציאה אותה מהשגרה הכאובה והעצובה של מחלתה. כמעוט תמיד שמחה לבואי, אם כי לא תמיד זיהתה אותי והחליפה אותי בשכנתה  לשעבר או בקרובת משפחתה.

היכולת לעבוד איתה הייתה מוגבלת: תחומי התעניינותה היו מוגבלים והייתה לה רתיעה כללית מעשייה והעדיפה לא לעשות דבר;  היא התקשתה אף להחזיק בצבע ולצבוע. אז קניתי חרוזים וניסינו לחרוז יחד מחרוזת, תוך כדי מיון החרוזים על פי צבעים. למרות הקשיים בזיהוי הצבעים והשחלת החרוזים הצלחנו ליצור מחרוזת צבעונית והיא ענדה אותה בגאווה לצווארה.

בנוסף, עניינתי אותה בתקופות השנה ובחגי ישראל. סיפרתי לה מסיפורי התנ"ך והיא הקשיבה בעניין; לעיתים זה ריגש אותה עד לדמעות והייתי צריכה להרגיע אותה.

שרנו שירים מתוך החוברת שבערכת "פעילות לבריאות" וזה עורר אותה להצטרף אליי בפזמונים. אחזתי אותה בידיה, הקמתי אותה מהכיסא ורקדנו – היא יחד עם המטפלת שלה – ריקוד הורה במעגל. השירה והריקודים שימחו אותה והייתה מרוצה, למרות שהתעייפה מהר.

השעות שהקדשתי לה היו חשובות ומעניקות סיפוק רוחני לנפשה המיוסרת. היא הצליחה להתגבר על חוסר הרצון לפעול ושמחת העשייה וההשתדלות גרמו לה ולי סיפוק.

אוזן קשבת ופעילות מגוונת

מטופלת אחרת סיפרה לי בערגה, בביקוריי אצלה, על ימי ילדותה ועל משפחתה בתל-אביב הקטנה. הייתי לה לאוזן קשבת.

היא התקשתה בהליכה וטווח פעולותיה הצטמצם ולכן העסקתי אותה בביצוע תרגילים לידיים ולרגליים, הן בישיבה והן בעמידה;  כמו-כן שיחקנו בכדור.

לא תמיד היא זכרה דברים אבל היה לה ידע נרחב בנושאים שונים. היא אהבה קריאה משותפת בספר תהילים שהבאתי איתי וביקשה הסברים למה שלא הבינה.

היא צבעה ציורים מתוך העֶרכה, צביעה אסתטית ומדויקת, תוך שהקפידה על התאמת צבעים. לאחר השלמת צביעת הציורים היא חתמה בשמה על כל ציור; היא ביקשה שאתלה אותם בסלון – וכך עשיתי. הסתכלנו בהם וכך עשו גם ילדיה ונכדיה והייתה גאה מאוד.

בתום הביקורים במסגרת הפרויקט אמנם נפרדנו, אך מידי פעם אני יוצרת איתה קשר.

עליזה וסרמן – בת-ים

"לא נזכרת אבל – פעילה"

הגעתי עם אתי נחשון, המנחה המקצועית של הפרויקט לא. להיכרות ראשונית.שבוע לאחר מכן הגעתי לבדי ומצאתי אישה מדוכאת מאוד, ללא שום מוטיבציה. בשיחה ראשונית התברר, כי האשה מודעת לכך שהיא שוכחת דברים והיא לא במיטבה. בנוסף לכך, אחותה התאומה נפטרה שבועיים קודם לכן. תוך כדי שיחה מעמיקה יותר היא אמרה, כי הייתה רוצה לחזור לעצמה והביעה משאלת ליבה – לחזור ולסרוג; בעבר היא נהגה לסרוג וכעת היא בטוחה שהיא לא תצליח ו"חבל על המאמץ". ביקשתי מבתה שתקנה צמר ומסרגות כדי שננסה, אולי בכל זאת היא תצליח במשימה –  וכך התחלנו לסרוג. א. סרגה צעיף והיא הייתה גאה בעצמה מאוד, על הצלחתה, למרות שהסריגה התנהלה בעצלתיים.

בפגישות הבאות שיחקנו ב"דומינו", משחק שהיא מאוד אוהבת, ובמיוחד אוהבת לנצח וזה מחזיר לה את שמחת החיים, כשהיא הולכת ומצליחה.

השתמשנו בחוברת "המשפחה שלי" מתוך ערכת "פעילות לבריאות" והיא מלאה אותה; שבוע אחר כך היא לא האמינה שזו היא שכתבה בחוברת, כי חשבה שיש לה כתב יד מכוער מאוד  – והנה היא ראתה כי כתב ידה יפה.

אנו פותרים תשבצים והיא מראה בקיאות ונזכרת במונחים מהעבר, אז נהגה להרבות בפתרון תשבצים – פתרון תשבצים גורם לה נחת רוח. בביקור שלאחר מכן בתה, שנוכחת בכל מפגש שלי –  לא יכלה להגיע. שאלתי אותה אם היא רוצה להזמין את בתה השנייה והנכדים שגרים לידה. בעידודי ניגשה אל הטלפון, טלפנה והזמינה אותם אליה. המפגש היה מאוד מרגש, הנכדים ישבו ושיחקו איתנו ב"דומינו" והתחרות "מי ינצח" הלהיבה את כולם. היא צובעת ציורים ונהנית מהצביעה כאשר אינה יוצאת מהשורה.

היא משתמשת מידי פעם בביטוי "אני שוכחת" ואני מתקנת אותה שהיא פשוט "לא נזכרת", זה מעלה חיוך בפניה והיא מאושרת. היא מחכה לי בכל פגישה ופשוט פורחת במפגשים.

העימותים עם בתה פסקו; היא הפסיקה להעמידה על טעויותיה ולמדה להחמיא לה.

אני מרגישה שהיא נתרמת בזכותי וכך גם אני נתרמת. אני לומדת שאדם צריך בסה"כ לחם ופרח – "לחם על מנת לחיות ופרח – כדי שיהיה לנו למען מה לחיות".

יש לה את הציפייה וההתרגשות לפגישה הבאה – מה נעשה יחד?

למרות שהיא נמצאת כל יום במועדונית עד השעה 14:00, השעה שלנו יחד פשוט פותחת לה אשנב של עצמאות ולא להיות תחת הלחץ של בתה או המועדונית. היא מרגישה איתי כשווה והשיחות קולחות בשטף. באחת ההזדמנויות היא אף אמרה כי השיחות מקלות עליה,  כי לא על כל דבר שהיא מדברת איתי היא יכולה לדבר עם בנותיה.

חנה חזרתי-מתנדבת בבת-ים

"לרגע שכחתי שהוא מטופל…הלוואי שימשיך כך"

מפגש ראשון היה מפגש היכרות עם המטופל בביתו יחד עם העובדת הסוציאלית, מנחת הפרויקט, אתי. בשיחה עם המטופל שמתי לב, שהוא חוזר על אותן השאלות כמה וכמה פעמים. מצב רוחו ירוד, הוא משועמם ואין בו שמחת חיים  ונראה מיואש; חשבתי לעצמי: "תיאוריה לחוד ועשייה לחוד. חששתי ממה שלקחתי על עצמי –  תכלס, אני צריכה להתמודד עם המצב" וקבעתי מפגש בשבוע שלאחר מכן.

כשראה אותי כשהגעתי, בשפת הגוף שלו כאילו אמר: "מה את כבר רוצה?" לא כל כך רצה לשתף פעולה. אני לא הרפיתי, שיתפתי אותו במה שמצוי בערכת "פעילות לבריאות", כל דבר ודבר ובינתיים עבדתי איתו על לחיצות עם כדור, על פעילות גופנית עם גומי, על היכרות עם  תמונות וכך הלאה וכך הלאה.

סיפרתי לו, שאני יודעת קצת לשיר ובפעם הבאה נשיר ביחד. בפעמים אחרות לימדתי את אשתו איך לעשות לו עיסוי לידיים שלו – כי זיהיתי שהוא לא אוהב שאני עושה לו. אני מאמינה גדולה במגע עם ידיים. אשתו סיפרה שהוא עשה לה גם עיסוי בכתף מפני שכאב לה. אני רפלקסולוגית ויודעת כמה חשוב עיסוי, כמה מרגיע; כך אני נותנת יחס קצת לאשתו וזה גם טוב לשניהם.

וגם הביטחון העצמי של מטופל מאוד חשוב; אמרתי וחזרתי כמה וכמה פעמים, כדי שלא יילחץ אם שכח משהו, "קורה ששוכחים", אני מדגישה.

בכל המפגשים אני זוכה לשיתוף פעולה, אשתו נוכחת והיא יודעת לא לענות ולדבר במקום בעלה, מפני שאני לא מסכימה שזה יקרה, מחשש שיוריד את הביטחון שלו.

הוא מאוד שמח שאני באה אליהם; הדרכתי אותם לעשות קומפוט פירות והם עשו, ואפילו סיפרו לי שיצא טעים; לפי התכנית השבועית (על פי הפרויקט) הוא כתב כרטיס ברכה לבן ליום הולדתו.

בפגישה השבועית, השיחה בינינו זרמה ולרגע שכחתי שהוא מטופל. בכל מפגש אני מפעילה אותו כל הזמן – אין רגע של שיעמום, כל רגע מועיל ואני יוצאת מסופקת.

הלוואי שימשיך כך.

הניה לירון

             "…והתפעל מיצירת כפיו, כלא מאמין שהוא עשה זאת"

פרויקט "פעילות לבריאות" של עמותת אלצהיימר בשיתוף עם "עזר מציון" נראה מלכתחילה כאתגר ענקי וחשוב. גם סדנת ההדרכה בבת-ים עם דפנה גולן ודבי להב, בקבוצה של כ-15 מתנדבים חדורי רוח נתינה, הייתה מאתגרת ומעניינת.

כשהסתיימה הסדנה "קיבלתי" מטופל נחמד, כבן 75, חולה אלצהיימר בשלב מתקדם, אשר אינו מתבטא במילים ומשפטים, אך שפת הגוף שלו "מדברת".

כבר במפגש הראשון נוצרה "כימיה" ביני לבין המטופל ואשתו. זר פרחי הגינה שהגשתי לאשה ב"יום האשה הבינלאומי" שחל באותו היום, תרם לאווירה נעימה, והזדמנות לשאול אותה מה היא אוהבת, מה שהראה לה שהיא חשובה.

ההתמודדות היומיומית של בת-הזוג עם החולה הדמנטי קשה ומסתכלת, והיא זקוקה לעידוד, לטפיחה על השכם ולחיזוק.

כשראיתי את עבודות הרקמה הממוסגרות על קירות הבית, פרי יצירתו של המטופל מהעבר הרחוק, הבנתי שזה הכיוון – לשוב ולחזק את כוח היצירה הטמון בו.

עבדנו ושיחקנו בפריטי "ערכת הפעילות" שקיבלנו – צביעה בעפרונות צבעוניים בחוברות צביעה, משחק בדומינו ובקלפים, כדור גומי והתעמלות בעזרת הגומייה האלסטית והסתכלות בחוברת תצלומים.

אך פעילות יצירה הייתה האהובה והמעניינת ביותר עבור המטופל: גזירת תמונות צבעוניות יפות לפי נושאים מתוך חוברות ועיתוני "לאישה" והדבקתם כקולאז' על דף לבן, תוך שהוא ממקם בעצמו את התמונות.

חדוות היצירה של המטופל התגברה מפעם לפעם והוא ציפה לעבודת היצירה הבאה. בכל פגישה ביטא שמחה ושביעות רצון, גאווה בעבודתו והתפעל מיצירת כפיו, כלא מאמין שהוא עשה זאת. ונא לא לשכוח – חובת חתימת האמן על כל עבודה וציון התאריך…והכל נעשה בהנאה, בכיף ובהומור. הדימוי העצמי שלו התחזק וזו המטרה. הוא עדיין יכול ליצור משהו יפה המעורר הנאה והתפעלות מצד אשתו והילדים.

לאחר סיום פרק ההתנדבות שלי, אשתו תמשיך להעסיקו בצביעה בחוברות, במשחק ובגזירה – דבר שייתן לו עיסוק יומי וייתן משמעות לזמן.

כמתנדבת – הבאתי להם מה שהיו זקוקים לו – אוזן קשבת והרבה סבלנות, מילה טובה ועידוד, חדוות היצירה ותקווה, חיזוק הביטחון העצמי וחיוך.

והם החזירו חיוך.

אין ספק, כשאני תורמת אני גם נתרמת.

עליזה וסרמן

   יש קצת אור באפלה

 נפגשתי עם  גב' ש. במצב של דמנציה (אלצהיימר) בשלבים מתקדמים.

בכל שבוע כשהגעתי לא רצתה בכלל לשתף פעולה, וגרשה אותי – משום שבעלה צריך להגיע והוא לא אוהב שיש אצלה נשים. (בעלה נפטר מלפני 35 שנה)

לאחר כ-4 מפגשים – חדרתי לליבה והתחילה לשתף פעולה, אמנם באיטיות רבה בנסיגות מדי פעם, אך לא התייאשתי והמשכתי לדובב אותה בעזרת "הערכה" ובהרבה הערכה מצידי לימדתי אותה לצחוק ולהפעיל את שרירי הפנים שהיו מאובנים. מדי פעם דובבתי אותה ע"י דברים שנודעו לי מפי הבת כדוגמא – הולדת הנין , ע"י מסג' בעורף ובכפות הידיים.

עבדנו על צבעים שלא זכרה ולא זיהתה כיום היא מזהה צבעים ומקישה על צבע-מוצג בצבע זהה. הגענו למצב שהיא מונה את ימי השבוע לפי הסדר יודעת את היום הקבוע והשעה שאני מגיעה. מצליחה לזהות דמויות לפי הכרטסת: בן-גוריון, מרלין מונרו….

אני עובדת איתה הרבה עם הקולבים (התעמלות) ועם הסרט האלסטי שהמגע איתו מאד מרגש אותה. כיום היא יכולה לנהל שיחה ולשחזר דברים מהעבר ומבקשת קצת עזרה כדי שתיזכר.

 אישית, העבודה איתה והשיפור המשמעותי במצבה, גורם לי סיפוק רב והידיעה וההוכחה שעם רצון טוב , לב אוהב ועבודה קשה ,אפשר להגיע לתוצאות טובות. אסור להתייאש "כי אין מה לעשות".

 זה לא אומר שהכל חוזר לקדמותו אבל יש קצה אור באפלה פשוט מעירים אותם ואת שרירי הפנים משחררים והם מקרינים את היופי הפנימי. "גוף ונפש אחד הם".

 תודה על הזכות שניתנה לי, בזכות העמותה ובזכותה של אתי העובדת המסורה והנאמנה שעובדת מכל הלב.

 יישר כח!

 סיוע בדרך עקיפה…

 

מתנדבת, במהלך המפגשים, גרמה לאשתו של מטופל לקנות באופן קבוע חוברות עבודה. המטופל המאופיין באישיות סגורה מאוד, ממעט לדבר. המתנדבת זיהתה כי הוא מגלה עניין בעבודות יצירה, הוא אוהב לגזור תמונות ולהדביקן לפי נושאים ואוהב לדייק בגזירה ובהדבקה. כשהתבקש לחתום – שכח כיצד. המתנדבת הזכירה לו את כל אותיות הא"ב; הוא הביע נכונות ללמוד ואף הצליח לחתום יפה, בכל פעם שסיים עבודה. בין היתר התבקש הקשיש לכתוב תאריך, ושוב התעוררה אותה בעיה – לא זכר את המספרים. ביחד למדו את המספרים מ-1 עד 10 וכך הצליח לכתוב תאריך. במקרה זה ניתן לראות, כיצד ידע המתנדב לסייע למטופל בדרך עקיפה, שלא תיתקל בהתנגדות.

לאחר הבישול התפרצה בבכי… 

מתנדבת הציעה לקשישה שעברה אירוע מוחי ולא יכלה לתפקד, לשחרר את שרירי הפה ולנסות לצחוק. לאחר מספר פעמים של תרגילים הקשישה חייכה ביתר קלות. הקשישה שכחה את מספר הטלפון שלה והמתנדבת לימדה אותה בעל פה את המספר בהצלחה. באחד הימים שאלה אותה למה היא מתגעגעת?! הקשישה ענתה: "לבשל". אז התחילו הקשישה והמתנדבת לבצע זאת. הקשישה נכנסה עם כיסא הגלגלים למטבח, קילפה תפוחי אדמה וחתכה בשר, נתנה הוראות לתיבול..

Bookmark the permalink.

Comments are closed